מדורי פרשת השבוע.
הכותבים בהללויה


  

תורת הנפש.
הרב מאור דוד כהן 

   
  

מראה כהן.
הרב ראובן כהן.

   
  

עיונים ופרפראות.
מר גבריאל תירוש

   
  פרשה פשוטה.
הרבנית לאה טנג'י.
   
  מזווית נשית.
גב' אורית לבב.
   
   
  

תורת משה.
הרב משה אביטל זצ"ל.

 

פרשת השבוע שמיני - יום השידוכים הגדול


מאמרו השבועי של מר גבריאל תירוש בענייני פרשת השבוע והשבוע פרשת שמיני: שתויי יין במקדש – "אש זרה", סודות תורה, ועוד




שתויי יין במקדש – "אש זרה"
 

הבה נתמקד בחטא "שתויי יין נכנסו למקדש" (ויקרא רבה פרשת י"ב), "תני ר' שמעון: לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד. משל למלך שהיה לו בן בית נאמן, מצאו עומד על פתח חנויות (לממכר שיכר) והתיז ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון. אלא ממה שמצווה את השני ואומר לו: לא תכנס בפתח חנויות, אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון. כך – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י', ב'). ואין אנו יודעים מפני מה מתו. אלא ממה שמצווה להלן את אהרן ואומר לו: "יין ושכר אל-תשת" (שם י', ט'), אנו יודעים שלא מתו אלא מפני היין" (ויקרא רבה י"ב, א'), הגורם לחטאם היה שכרונם שהביא לכלל טעות.

א. על ענין זה "שתויי יין נכנסו למקדש" השאלות קשות. ענישה בעוון שכרות ושתיית יין שלא קדמה לה אזהרה, נחשב מעשה המנוגד בעליל לאחד מעקרונות היסוד של שלטון החוק ותורת העונשין, לפיה מקובל "שאין עונשין אלא מזהירין". אם כן למה נענשו שני בני אהרן על שעברו על איסור שרק שמענו עליו לאחר מעשה?
ב. שני צדיקים בני צדיקים, לא יעלה על הדעת שהיו נכנסים שתויים לעבוד עבודת ה'.

"ואיזהו שיכור"? כל שאינו יכול לדבר בפני המלך (עירובין ס"ד, ע"א). "יין ושכר אל-תשת" (ויקרא י', ט'), ראשי תיבות ואם שתה כדי רביעית יין, אסור  להתפלל, תפילות שכור תועבה.
היין והמקדש הם שני הפכים
יין משמח מרי נפש, וגם המקדש משמח מרי נפש. אבל המקדש משמח מרי נפש לתמיד, ואילו היין משמח את האדם עד לשלב שבו הוא מתפקח ממנו, ובו חוזר למצב הקודם. לכאורה קשה מפני מה אסרה התורה על הכהן את היין? הלא "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד, ט"ו), והכהן צריך שתהיה עבודתו נעשית מתוך שמחה?!?

א. מכיון שציוותה תורה על הכהן שלא ישתה יין והוא מקיים את המצוה ואינו שותה, ממילא באה בו השמחה, שכן "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים י"ט, ט') וכמאמר הכתוב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה'). הקדוש ברוך הוא דורש שמחה אמיתית מהכהנים המשרתים בבית המקדש, ולא מיין. אל תשתו בבואכם אל אהל מועד, ובכל זאת להגיע לשמחה ללא דברים גשמיים, כמו שתיית יין, אין צורך להיעזר בגורם זר. "ולא תמותו"! קיימו את המצוות מתוך חיות ושמחה והתלהבות ולא בצורה פסיבית – מתה.

ב. לפי שנקראת העיר ירושלים, "משוש כל הארץ". כדי למעט באנשים המצטערים בתוככי העיר, עשו מקום מיוחד מחוץ לירושלים, שם יוכלו אנשים בעלי מחשבות וצער לשהות ולהפיג צערם, ויכנסו לירושלים חזרה נקיי דעת ושמחים.
לא נברא היין אלא לנחם אבלים (עירובין ס"ה), וכן מברים את האבל ביין. שלמה המלך אומר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי ל"א, ו', כתובות ח'). יוצא שיין מסמל גם את משכן העצב. כהן ששותה יין סימן מובהק שהוא מר נפש ועצוב ואם כן אין מקומו במקדש מקור השמחה. יין הולך טוב עם מרי נפש, אך דא עקא, שמרי נפש אין מקומם בתוך המקדש או בירושלים.
באה תורה והזהירה את אהרן ובניו האבלים לבל ישתו, מדוע? כדי להורות את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה. כלומר, לאהרן מותר ללמוד תורה, שהרי "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים י"ט, ט') והוא אינו זקוק ליין כדי להתנחם, אלא למוד התורה ישמח אותו ואת בניו.

ג. שתייה לשם השראה, כמקובל בחוגי הבוהמה, אינה ראויה, מפני שעליה לנבוע ממקום גבוה וטהור יותר, ללא "אמצעי עזר". התורה תובעת מעובד ה', לעבדו בפשטות בכל לבבו ונפשו. אין צורך לכהן בסטרואידים וסמי זירוז. שמא בני אהרן ביקשו להכניס עצמם לאווירה הולמת לקראת השראת השכינה ביום השמיני, בעזרת אמצעים חיצוניים להיכנס להתלהבות עליונה "מטהרת" ומשכחת מציאות אפורה ויומיומית? אכן נכנסו כשהם "לוהטים", אבל אש שלהטה בהם אש זרה היתה, תולדת "שיקויים חיצוניים". אל הקודש פנימה יכול האדם לבוא רק כמות שהוא, ללא "ממריצים" חיצוניים. עבודת ה' של אמת היא טבעית וארצית ללא פנטזיות חיצוניות, ללא התלהבות מטמטמת לבבות ומוחות, וללא חלומות והזיות. כהני עבודה זרה היו ממסטלים את עצמם, וכך היו מרגישים אקסטזה ריגושית עד כדי אובדן מציאות והכרה, ומרחפים בעולמות של פנטזיה ורגשות. במקרים מסוימים שיא השיאים של עבודה זרה זו, היו קהות חושים המביאה לביתור איברים ומוות.
ההבדל המהותי בין עבודה זרה ו (המבדיל בין קודש לחול), עבודת ה'.
המבקש לעבוד במקדש, מבטל את ה"אני" מול הקדוש ברוך הוא.


להורות ולהבדיל לגילוי סודות התורה
 
לאחר סיפור מותם של נדב ואביהוא, הורה ה' לאהרן מצוה זו האוסרת לבוא אל המשכן כשהם שתויי יין ושכר, ושתי הנמקות ניתנו לכך: שיוכלו להבדיל ושיוכלו להורות. להימנע משתייה מערפלת חושים, כדי שיוכלו להבדיל ולהבחין בין ממון של חולין לבין זה שמוקדש ל"גבוה" (הקדוש ברוך הוא). להבדיל בין עניינים שבטומאה לעניינים שבטהרה, שיוכלו להורות לבני ישראל הלכה פסוקה.
 

בלשון עברי שמו יין, ובלשון ארמי שמו חמר – בגימטריה: רמ"ח (248) כנגד רמ"ח איברים שבאדם, היין נכנס בכל איבר ואיבר והגוף מתרשל והדעת מיטרפת, נכנס היין, הדעת יוצאת. וכך שנה ר' אלעזר הקפר: (שהייה מכין יין מקפריסין) נכנס יין שהוא 70, ויצא סוד שהוא 70. לכך נצטווה כהן שלא ישתה יין בשעת עבודה, שלא תיטלטל דעתו, אלא משמר את התורה, משמר את העבודה ואת הדעת שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו כי שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב', ז'). שמא כאן טמון הפתרון לשאלתנו.
נאמר "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א', ב'). "יין" – אלו טעמי תורה. "דודיך" – התדבקות בקדוש ברוך הוא, החשוב וטוב יותר מ"יין", מה שנאמר: "שתויי יין נכנסו למקדש", שה"יין" היה עדיף עליהם מאשר "דודיך". כלומר: חטאם היה חטא אדם הראשון, מהעץ שאכל אדם הראשון, שרבי אומר: "גפן היתה" (מדרש הנעלם נ"ח). וזהו חטא נח, דכתיב: "וישת מן היין" (בראשית ט', כ"א).
 

איך ניתן לומר על נדב ואביהוא שחטאו חטא חמור של שתיית יין, שהבזויים והפחותים בהמון העם נכשלים בו? תשובה אפשרית: "נכנס יין יצא סוד"! התיבה "סוד" מצויה בתנ"ך שלוש פעמים (כך אומר הגר"א) בפסוקים, "סוד ה' ליראיו" (תהילים כ"ה); "ואת ישרים סודו" (משלי ג') "גלה סודו לעבדיו הנביאים" (עמוס ג'), רמז לכך: "נכנס יין יצא סוד" - "יין" ראשי תיבות: יראים, ישרים, נביאים, שרק בהם נאמר "סוד". ברם עדיין תמוה, הרי יש פסוקים אחרים, "על עמך יערימו סוד" (תהילים פ"ג), "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי י"א), "סוד בחורים יחדיו" (ירמיה ו'), "נערץ בסוד קדושים" (תהילים פ"ט) ועוד?! אלא יש לומר, שהגאון מתכוון רק לאותם המקומות, שמדובר בהם בסוד שמסר הקדוש ברוך הוא לצדיקים, וזה מצוי בתנ"ך שלוש פעמים בלבד.
מסמיכות הפרשיות, "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י', ט') הם מתו מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. כלומר יין מסמל את גילוי סודות התורה ופנימיותה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד". ובמה חטאו? הם נכנסו עמוק כל-כך לסודות התורה, עד שהגיעו למצב של כלות-הנפש! (כפי שחטאו מקריבי המחתות בעצת קרח ונשרפו).
 

כך יתבאר בתורה הפסוק: "יין ושכר אל-תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י', ט') כיון שיש סימני הפסק בין המילים, יש "קו מפריד" "אל תשת" ו"אתה", ובין המילים "אתה" ו"בניך". הסימנים הללו, באים לרמוז שלא כל השתיות שוות. יש שותה כדת, ויש שותה ונפסד. הכל תלוי בעתים ובזמנים של השתיה. מתי מותר לך לשתות יין? יש אדם שותה ובדין הוא שותה כנרמז בפסוק: "אתה ובניך אתך" – בחתונת הילדים,  זו שתיה בשמחת נישואין.
"בבואכם אל אוהל מועד" – זו שתיה בחנוכת בתי כנסיות ובתי מדרשות ובית.
"ולא תמותו" – זו סעודת הודאה (כשקם אדם ממחלה מסוכנת).
"חוקת עולם לדורותיכם" – זה משתה ושמחת ברית מילה.
"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" זו שתיה של יין בקידוש והבדלה. "ובין הטמא ובין הטהור" – זה ביסום של פורים, עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי. "ולהורות את בני ישראל" – זו סעודת מצוה של סיום התורה בשמחת תורה. בעת סיום מסכת. "את בני ישראל" – את, לרבות כל מסיבה של שמחה, לקיום כל מצוה גדולה בתוך אמוני עם סגולה. אבל אם מפסיקים וקוראים: "אל תשת אתה" – שכל מטרת השתיה היא ההשתכרות. זו השתיה שנאמר בה אל תשת!! לא רק לכהנים לבדם, אלא גם לכל אדם, יין ושכר אל תשת!!


"לא נשאו נשים" – מה הענין?

בכמה מקומות עסקו חז"ל בערך הנישואין. הם התנגדו לדרכו של בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא נשא אשה (יבמות ס"ג, ע"ב), "תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיון שהגיע (לגיל עשרים שנה) ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין ל', ע"א). כיון שנאמר על נדב ואביהוא "ובנים לא-היו להם" (במדבר ג', ד'). מסיקים שלא נשאו נשים! אם כך, כיצד מתיישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה'?
א. אכן היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה! אלא אילו היו להם בנים, היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם, כפי שנאמר: "פוקד עוון אבות על בנים" (שמות ל"ד, ז'), אך מכיון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם.
ב. כתוב "וימת" (במדבר ג', ד'). בלשון יחיד, ולא "וימותו" בלשון רבים? "לא מתו נדב ואביהוא אלא על שלא היו להם נשים", אם-כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת "פלג-גוף", ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם, ועל-כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד.
לשני הנסיכים לא היו נשים, כי שחצנים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם, ומה היו אומרים: אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה – איזו אשה הוגנת לנו?!" (ויק"ר, כ'). בזה חכמים מצאו את הקשר שבין חטאם של בני אהרן, שלא היו להם נשים, לבין העונש של שריפה. דכתיב: "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט"ז, ו') זו אשתו (ויקרא רבה א', כ"ט). כי איש ואשה נקראו אחד, ובאיחודם שכינה שרויה ביניהם, והם לא רצו זה האיחוד ונפרדו זה מזה, וזהו "קצוץ בנטיעות".
טעותם של בני אהרן היתה המחשבה שכהונתם מחייבת פרישות מוחלטת מהקמת בית בישראל. יתכן שלמדו זאת ממשה רבנו , אשר היה יוצא מן הכלל בנושא זה. מכאן נבעה טעותם השניה. הם ראו עצמם ראויים להקטיר קטורת לפני ולפנים, ולא היא! "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר" בסמל הבהמיות המגושמת, אולם לאחר הכנעתה, לאחר שסמך ידיו עליו וכיפר בעדו ובעד ביתו, ללא בית, ללא אשה – אין לו כפרה, אין הוא יכול לשמש דוגמא אישית לכלל ישראל כיצד להתקדש ולהיטהר. עם זאת, בשעת הכניסה אל הקודש, ובשבוע שלפניו, מפרישים את הכהן מאשתו. נשוי באופן קבוע. אך מופרש מאשתו הפרשה זמנית, כשהקשר שביניהם טהור מכל פניה יצרית, מצד אחד, יום כיפורים הוא יום התרחקות מהעריות, ואפילו מהאשה החוקית. ואותו היום, אחרי הטהרה, הוא יום השידוכים הגדול.

 



הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

 

 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר





    
 
מדורי פרשת השבוע:
 
.
 
אתרי הללויה נוספים:
 
אות בספר תורה





לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו

Created by Jewtech