מדורי פרשת השבוע.
הכותבים בהללויה


  

תורת הנפש.
הרב מאור דוד כהן 

   
  

מראה כהן.
הרב ראובן כהן.

   
  

עיונים ופרפראות.
מר גבריאל תירוש

   
  פרשה פשוטה.
הרבנית לאה טנג'י.
   
  מזווית נשית.
גב' אורית לבב.
   
   
  

תורת משה.
הרב משה אביטל זצ"ל.

 

פרשת השבוע ויקרא - איסור הקטרת השאור והדבש


הקיצוניות פסולה בעבודת ה'- הדעת מחייבת להביא את המובחר שיש לנו כקרבן לה', על כן אנו תמהים מדוע אסרה תורה להביא את הדבש לקרבן על מזבח ה'? "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב', י"א). הדבש מזין ומאיר עיניו של אדם, עד כי יונתן בן שאול בעת שהיה רעב, טעם מעט דבש ואמר: "ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה"



 

 
 

הקיצוניות פסולה בעבודת ה'
 
הדעת מחייבת להביא את המובחר שיש לנו כקרבן לה', על כן אנו תמהים מדוע אסרה תורה להביא את הדבש לקרבן על מזבח ה'? "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב', י"א). הדבש מזין ומאיר עיניו של אדם, עד כי יונתן בן שאול בעת שהיה רעב, טעם מעט דבש ואמר: "ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה" (שמואל א', י"ד, כ"ט). הדבש מתוק וטעים עד כי חבריו הפלישתים של שמשון אמרו לו: "ביום השביעי בטרם יבוא החרטה מה מתוק מדבש" (שופטים י"ד, י"ח). האיסור בצווי הזה דורש הסבר. מפני מה אמרה תורה כי שאור ודבש פסולים למזבח? למה?
 


גלוי וידוע כי רצוננו לעשות רצונו, ומי מעכב? שאור שבעיסה (ברכות י"ז, א'). ה"שאור" מתסיס ומעורר דחפים לתהליך הריקבון, לפיכך פוגם בטהרת המזבח. השאור מחמיץ את העיסה ומנפחה, ממחיש את יצר הגאווה התופח, לעומתו מצה שאנו אוכלים בפסח ומצה הבאה כקרבן מנחת עני, הינה "פשוטה = ענווה", ונעשית בזריזות ללא החמצת השעה (הזהר ח"ב, מ', ב'). המצה, לחם עוני, לשון עניות, אינה תופחת מעל לממדיה האמיתיים, אינה מבקשת להיראות גדולה ומלאה כלחם התפוח שנפחו מרובה ומראהו גאוותני. הוספת שמרים (שאור) לעיסה גורמת להחמצתה, השמרים אם כן, הם סמל לגורם הבא מבחוץ וגורם לתפיחה ולאשליה גדולה. כך הגאווה חודרת אל האדם על פי רוב מן החוץ. בגלל מעמד כלכלי או תואר לו זכה, לעתים תפקיד שררה, קשרים עם גורמי כוח או סתם כישרון דיבור או הופעה על במה. כל אלה ורבים אחרים הופכים לשאור המגדיל ומנפח את האדם. מי שמביא מנחת חוטא צריך עניות מיוחדת. לפי שהשאור מתנשא בקערת בצק, והדבש מתנשא בבישולו, לפיכך כל שאור וכל דבש בבל תקטירו, "כי תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה'). כל שאור וכל דבש לא תקטירו, הם סמל הגאווה, ההתנשאות, ההתנפחות ורדיפת הכבוד, אלה פסולים בקדשי שמים.
השאור מסמל את יצר העבודה זרה, שהרי תכלית איסור החמץ שנצטוו עליו ישראל, כדי שיעקרו מלבם את יצר העבודה זרה, מפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב דברים מתוקים, ומלחלחים (מרטיבים) קרבניהם בדבש, הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש. אבל מלח מותר וחובה.
מה נשתנו "דבש" "שאור" מ"מלח"? הרי שניהם כמו המלח נועדו מעצם טבעם ומהותם למען הזולת, להשביח טעמם? אין הקדוש ברוך הוא אוהב אדם שהוא תמיד חמוץ.
עוד חסרון בשאור, שהוא מנפח גם את מי שלא צריך, ואין הקדוש ברוך הוא אוהב אדם שהוא מתוק כדבש ומלא חנופה. ועוד חסרון שבדבש, שהוא עושה כל תבשיל כמותו, ואינו מתבטל לגבי אחרים. אבל "המלח" מתבטל כליל, בדבר שאינו נותן בו טעם, לשבח.
המלח הוא הדבר היחיד שאין לו שום ערך כשהוא לעצמו, וכל ערכו הוא רק כשמערבים אותו עם משהו אחר. המלח מסמל שאין ערך לאדם כשהוא דואג רק לאנוכיותו. ערכו האמיתי של האדם יגדל רק כשהוא מעורב בין הבריות ומחובר לציבור.

חידושו של בר קפרא וטעמים אחרים

מדוע בכלל עלה בדעתנו להביא עם המנחות דבש? כיוון שהיה טעמו של המן, "כצפיחית בדבש" (שמות ט"ז, ל"ב). גם מנחתו של יעקב אבינו לשליט מצרים כללה "מנחה, מעט צרי ומעט דבש" (בראשית מ"ג). ובכל זאת הוזהרת, "דבש מצאת אכל דייך פן תשבענו והקאתו" (משלי כ"ה, ט"ז).
אל תתחכם הרבה לרצות לעמוד על טעמן של המצוות לפי שכלך האנושי, למה כל דבש לא תקטירו ממנו? בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים באמירת "פיטום הקטורת" את שאלת חז"ל, ולמה אין מערבין בה דבש? התשובה בכל המצוות, מפני שהתורה אמרה! כוונת בר קפרא להדגיש, אל תחפש טעם וריח למה אין מערבין דבש בקטורת, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ברייתא של פיטום הקטורת, כריתות) דע לך שכל הטעם נובע מכך ש"התורה אמרה"! כל רצוננו לעשות את רצון ה' יתברך, ואין לנו צורך בשום טעם נוסף. "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש, ונופת צופים" (תהילים י"ט, ח'-י"א).
• האלוקים עשה את האדם ישר, שבבקשו חשבונות רבים, טעה וחטא. עתה, בתשובתו, עליו לשוב לשורש הבריאה ופשטותה. השאור והדבש, שניהם פועלים לשנות את טבע המאכל – השאור להתפיחו והדבש מעכל ומכלה מה שנופל לתוכו.
• יש בני אדם שהם "נופת צופים" – מתוקים כדבש, אך טובה לזולת לעולם לא תצמח מהם. יש כאלה שכשמבקשים מהם דבר, הם מחמיצים פנים ו"מצטערים" שאין הם יכולים לעזור. על זה ועל זה – על הדבש והשאור אמרה תורה "לא תקטירו ממנו אשה לה' "- אין הם רצויים לה'.
• "השאור והדבש" הם שני קצוות הן בטיבם והן בטעמם, זה חמוץ יותר מדי וזה מתוק יותר מדי, באה התורה ללמדנו שהקצוות אינם רצויים לפני ה', ואינם מביאים טובה לאדם, וראוי להתרחק מהקיצוניות ולבחור בדרך הממוצעת הקרויה שביל הזהב, כל קיצוניות – פסולה, הן בעבודת ה' והן בחיי האדם. לעולם אל יהיו לאדם פנים חמוצות, אבל גם לא דבשיות. האדם האמיתי, הכן, זה שתוכו כברו – אינו חמוץ פנים ואינו מזהיר פנים כחלת דבש. אין הקדוש ברוך הוא אוהב, לא את המתקתקים ולא את החמצמצים.
• השאור הוא סמל הגאווה, כי הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. והדבש – הוא סמל לתאווה. ואומרת התורה אל תכניס תערובת של גאווה או תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'.
• לשאור פעולת התפחה איטית, ויש להמתין ולשהות עד שיסיים את המאכל.  והזהירה התורה מפני שני הקצוות, מפני התמהמהות והשתהות מצד אחד, ונמהרות חפוזה מנגד.
• הדבש מסמל את היצר של תאוות העריות, כי דבש בגימטריא אשה.
• השאור והדבש מסמלים את יצר הרע. השאור – החמץ מזכיר את היצר הרע ה"מנפח" ומגזים ולא מאפשר לאדם להיות באיזון. הדבש – מסמל את היצר הרע שבתחילה מתוק לאדם כדבש סופו – רע ואחריתו -  תוגה. על כן לא יבוא בית ה' להקטרה.

דבש וחלב

אף שיש פסול בתוספת מעט דבש להמתיק את הקטורת או המנחה, בכל זאת קבעה התורה חריג, רק ב"קרבן ראשית תקריבו אותם לה' " (ויקרא ב', י"ב). קרבן ראשית! שתי הלחם של עצרת (שבועות) הבאים מן השאור, שנאמר: "חמץ תאפנה" (ויקרא כ"ג, י"ז). "קרבן ראשית," בכורה של תאנה, אפשר להביא בתור ביכורים, ואילו הדבש היוצא ממנה אין מביאים בתור ביכורים, ואף שכל פרי מתוק הוא בכלל "כל דבש לא תקריבו", בכל זאת מנסכים על המזבח את היין.
כשאומרים "ארץ זבת חלב ודבש", הכוונה לשפע פורה ומבורך שבו משתבחת ארץ ישראל. הבחירה דווקא בחלב ובדבש, יש בהם ללמד על תכונה עמוקה ומיוחדת. אחד הכללים בדיני טומאה וטהרה, אומר: "היוצא מן הטמא – טמא! והיוצא מן הטהור – טהור"! לכלל זה ישנם שני יוצאים מן הכלל: החלב והדבש. החלב הוא תוצר של הדם שהוא טמא, שבתהליך מסוים הופך לחלב, כדברי חכמינו: "דם נעכר, ונעשה חלב". ואף על פי כן, החלב טהור וכשר לשתיה ומאכל, ואף משמש מזונם הראשוני והבסיסי של כל היונקים. כמו-כן הדבש, שנוצר על-ידי הדבורה, שהיא בעצמה טמאה ואינה כשרה למאכל, אך הדבש היוצא ממנה, טהור וכשר ללא כל סייג ופקפוק. וזו סגולתה של הארץ.
"ושם אמו שלומית בת דברי" (ויקרא כ"ד, י"ב) ש'לומית ב'ת ד'ברי, ראשי תיבות "דבש". וכתוב "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים, ד', י"א). לכאורה, מהו השבח של מעדני עולם תחת הלשון, הרי כל חיישני הטעם נמצאים על הלשון, ולא מתחתה?
שני פנים לשמירת הדיבור: הפן האיכותי, הידוע בפי כל כשמירת הלשון, והפן הכמותי, דהיינו צמצום הדיבור. האיש הכשר בישראל משתדל שרוב רובו מדיבורו אינו אלא תורה, תפילה, ושיחה בינו ובין קונו. שלומית בת דברי היא היפך שמירת הדיבור, כפי שמתאר רש"י: "שלומית, (דהות פטפטה, שלם עלך שלם עלך שלם עליכון), מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. בת דברי, דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה".
"דם נעכר ונעשה חלב"' (מסכת נדה). דם הוא בחינת טמא, וחלב הוא בחינת טהור. דיבור טמא, היינו לשון הרע, הוא בחינת שפיכות דמים, כאשר הדיבור הרע נמצא על הלשון. אך כשהדיבור נשמר, והאדם נמנע מלדבר דבר אסור או מיותר, אז הדיבור נכבש תחת הלשון ואינו יוצא. הטמא נעכר ונעשה טהור, בחינת דם שנעשה חלב. זהו "דבש וחלב תחת לשונך", דבש ראשי תיבות ש'לומית ב'ת ד'ברי כאמור, וחלב רמז לדיבור שנכבש, עתה קל להבין מדוע גם הדבש וגם החלב צריכים להיות תחת הלשון דווקא.

 



הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

 

 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר





    
 
מדורי פרשת השבוע:
 
.
 
אתרי הללויה נוספים:
 
אות בספר תורה





לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו

Created by Jewtech