מדורי פרשת השבוע.
הכותבים בהללויה


  

תורת הנפש.
הרב מאור דוד כהן 

   
  

מראה כהן.
הרב ראובן כהן.

   
  

עיונים ופרפראות.
מר גבריאל תירוש

   
  פרשה פשוטה.
הרבנית לאה טנג'י.
   
  מזווית נשית.
גב' אורית לבב.
   
   
  

תורת משה.
הרב משה אביטל זצ"ל.

 

פרשת השבוע תצוה - מי מכיר את פורים?


יש המתייחסים לפורים כאל יום לא רציני. אך לאמיתו של דבר, פורים הוא יום רציני מאד, אולי הרציני ביותר.  מהכתוב ניתן ללמוד על הקשר הלוגי בין פורים לכיפורים. המילה כפורים משמעה "כ-פורים", כמו פורים. משמע, שחג פורים עולה בקדושתו ובמעלתו על כפורים ונמצא במדרגה רוחני עליונה ממנו. הכיצד? 





פורים יום רציני ככיפורים

• ביום הכפורים עלינו להתעלות מענייני העולם ולהידמות למלאכים, ואילו פורים מבטא נקודה עמוקה יותר. שגם כשיהודי אוכל ושותה וחי את חייו הגשמיים, גם אז הוא קשור בעצם נשמתו עם הקדוש ברוך הוא.
 

• לפי שימי עינוי הם ביום הכפורים נצטווינו לענות את הגוף, ובפורים אמרו "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע", היינו לענות את הדעת, וכי יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת?
 

• כמו שימי הפורים אינם בטלים, כך גם יום הכפורים אינו בטל לעולם שנאמר: "והיתה זאת לכם לחקת עולם" (ויקרא ט"ז, כ"ט).
 

• בפורים, ביטול חילותיו של סמאל למטה ויום הכפורים ביטול סמאל עצמו.
 

• בפורים ביקשו לקחת מאתנו את עצם החיים בגזרת המן ביום אחד,  ונהפוך הוא, ומשמיים קיבל עם ישראל את עצם החיים, ובכפורים נחתמים לחיים.
 

• סודו של פורים הוא בחיבור המחודש בהרמוניה. ביום זה אין כל סתירה בין עולם החומר לעולם הרוח, אנו חוזרים למדרגת אדם הראשון לפני החטא, מדרגה בה הגוף והנשמה חיים יחד, ולכן יום הפורים גדול הוא מיום הכפורים. בחג הפורים מגלים אנו שגם הגוף שלנו קדוש, שאיפתנו היא למצוא את הקדושה דווקא בשיאו של עולם החומר.
 

• בפורים ניתן לתקן את עוונותינו דרך הצחוק. בעוד שיום כפור הוא יום חמור סבר ורציני שבו אנו מענים את נפשנו.
 

• בפורים: מתחפשים יהודים "לגויים" (ו"נהפוך הוא"). ואילו ביום כפור, מתחפשים הרבה "גויים" ליהודים, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" (אסתר ד', כ').
 

• "כפור - כפורים", בו יש שני גורלות - "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". לכאורה אין צורך בשני גורלות, ומספיק גורל אחד לה', וממילא השעיר השני הוא לעזאזל, מדוע איפוא אומרת לנו התורה לקחת דווקא שני גורלות?
 

בעניין שני הגורלות, רומזת לנו התורה לגורל לטובה, גורל לה', על-ידי כח התשובה, שגם דברים שנראים לנו רעים ושליליים - ניתן להפוך אותם לטובה.


פורים שקול כנגד כל החגים
 
המלה "פורים" ראשי תיבות: פסח וסוכות, ראש השנה, יום כפורים, מתן תורה. כל חמשת המועדים האמורים בתורה, טעמם ונימוקם כלולים במעשה הפורים. בפסח היתה גאולה לעמנו ויצאו מעבדות לחרות, גם בפורים מאבל ליו"ט. בשבועות ניתנה התורה, וגם בפורים כתוב: "והדת ניתנה בשושן הבירה" (אסתר ג', ט"ו). ובהמשך קיימו וקיבלו מה שכבר קיבלו בסיני.

בחג האסיף יושבים בסוכות, לזכר ענני הכבוד שהיפלו בין בני ישראל ובין הערב-רב שעלה עמם, וכן גם בפורים, נכנסו היהודים תחת כנפי השכינה, להפלות בין ה"רבים מעמי הארץ".
בראש השנה נפתחים ספרי חיים ומתים. ספר הזכרונות יקרא מאליו וכו', וכן גם במעשה הפורים, היו היהודים, בין חיים ומתים וספר הזכרונות נפתח ונקרא מאליו.
ביום הכפורים מכפר הקדוש ברוך הוא על כל עוונות עמו ישראל, וגם בימי הפורים כיפר הקדוש ברוך הוא לחטא היהודים שנהנו מסעודת אחשורוש.
מגילת אסתר מלמדת את עם ישראל שאפילו אם יגיע העם בגלותו למצב של "להשמיד ולהרוג", למצב של שואה (הסתר פנים), אין להתייאש, כי הגזירה יכולה להיהפך לפעמים תוך לילה אחד. ואכן "ונהפוך הוא", הוא המסר העיקרי, נבואה שכה הוצרכה לדורות. מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ויאמר המן בלבו" (אסתר ו', ד'). ונאמר: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה" (אסתר ב', ט').

"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט', כ"ח). במה הנס של פורים גדול מכל הנסים? "א"ר אלעזר אף יום הכפורים לא יבטל לעולם" (ילקוט שמעוני משלי, פרק ט' רמ"ז תתקמ"ד). וכבר אמרו: "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינם בטלים לעולם" (מדרש משלי, ט').
 
הנס של פורים היה שונה משאר הנסים, בזה שעם ישראל התעורר ממנו לקיום התורה, שזהו מופת גדול הרבה יותר מאשר לשנות את הטבע. כל אותם הנסים שהיה בהם שינוי הטבע על הים במדבר, כולם לא היה זה אלא לפי שעה, אבל לאחר מכן חזרו לשגרת החיים. אבל את הנס של פורים, הפנימו עם ישראל "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", "נזכרים ונעשים" (אסתר ט', כ"ח).
"לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל" גם בימות המשיח (ויקרא רבה ט', ז'). כלומר: בעתיד ישארו רק דברים המתאימים למצב האידיאלי שיתקיים אז. פורים מבטא את החיבור והדביקות, אידיאליים שרק להם יהיה מקום בעולם בימות המשיח.


בין יום השואה למגילת אסתר?

מחד נאמר: "אנשי כנסת הגדולה כתבו את מגילת אסתר" (בבא בתרא ט"ו, א'). הם מאה ועשרים מגדולי חכמי ישראל, ביניהם הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, וכן מרדכי הצדיק ועוד, שפעלו יחד לתיקון חיי הרוח של האומה במשך עשרות שנים, בתקופת הדמדומים, שבין שלהי שבעים שנות גלות ישראל אחר חורבן הבית הראשון, לבין תקומת בית שני בראשות עזרא הסופר.
מאידך, במגילת אסתר נאמר: "ותכתוב אסתר המלכה את כל תוקף" (אסתר ט', כ"ט), ומרדכי כתב את המגילה "כמות שהיא". מי כתב, איפוא, את המגילה?
ברור הדבר שמרדכי הצדיק ואסתר המלכה כתבו את מגילת אסתר, ואילו המבואר במסכת בבא בתרא, כי המגילה נכתבה על-ידי אנשי כנסת הגדולה, מתייחס להכללתה בכתבי הקודש.
שלחה אסתר לחכמים "כתבוני לדורות", ביקשה "קבעוני לדורות" (מגילה ו', א'). היא לא בטחה ביופיה אלא בהקדוש ברוך הוא לבדו. שלחה לאנשי כנסת הגדולה כי יתקנו שמגילת אסתר תיכלל בכלל ספרי התנ"ך, והם אכן נענו לבקשתה. הכללה זו נעשתה אחר שכבר נקבע, לקרוא במגילת אסתר בימי הפורים בכל שנה ושנה. שהרי כבר נכתבה המגילה.
מגילת אסתר נכתבה על-ידי אנשי כנסת הגדולה, רק לאחר שבאו לארץ ישראל. למעשה היתה מחלוקת אסתר וחכמים!!
הרבה נביאים עמדו לישראל כפליים כיוצאי מצרים, אלא: האם מה שנכתב ב"מגילת אסתר" הוצרך לדורות או לא הוצרך לדורות?
לפי חכמים, עד הופעתו של המן, לא היה תקדים של נסיון השמדת העם היהודי בסדר גודל של "השמדת עם", ולכן האירוע של המגילה, הוא חד פעמי, שלא יעלה על הדעת שהוא עלול לשוב. אולם אסתר שהיתה אחת משבע נביאות, בנבואתה צפתה, שהאירוע של המגילה לא היה אירוע חד פעמי, אלא לצערנו עוד יחזור פעמים רבות בהיסטוריה של העם.


מה נשתנה פורים שנחוג בימים שונים?

 
כתבנו בשטחים מדווח: קרבות רחוב עזים בין היהודים לשונאיהם. בכל מדינות מלכות אחשורוש נלחמו היהודים ב-י"ג אדר, וחגגו הנצחון ב-י"ד אדר. אך בשושן "הגרעין הקשה" של הכח ההמני - עמלקי, נאלצו היהודים להלחם ב-י"ג וגם ב-י"ד ונחו ב-ט"ו אדר.
בניגוד לכל הידוע, בניגוד למצוה על אחידות ההלכה, "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כ"ד, כ"ב), בכל שנה בהגיע חג הפורים, מתעוררת שאלת הפרזים והמוקפים, מי נחשב "פרוז" ומי נחשב "בן כרך"? בוודאי בשנה בה חוגגים "פורים משולש", שואלים אנו במשנה תוקף, מה זה? ועל מה זה? מה ראו חכמי כנסת הגדולה, שעמדו בהנהגת העם בתקופת המגילה, לתקן חג משונה, המצדיק לכאורה דבריו של המן, על עם מפורד שדתיהם שונות. ואנו יודעים שעיקרה של המגילה באה לידי ביטוי באחדות ישראל. האחדות, שהצליחו מרדכי ואסתר לחולל בעקבות הגזירה הנוראה.

ברם: "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו משתה ושמחה" (אסתר ט', כ'). התהוות הימים הנפרדים בפורים נובעת, מהתפתחותו ההדרגתית של החג, ומנהג ספונטני הפך לתקנה שנמצא לה רמז מן התורה. מתחילה קבלו על עצמם בני הפרזים את הימים הללו כימי משתה ושמחה. מאחר שהם עמדו בסכנה הגדולה מכולם (שהרי אין לבתיהם חומה בצורה).
מנגד, היהודים המתגוררים בכרכים, לא חשו כלל בסכנה המרחפת על ראשם, ולכן נמנעו מלציינה במאורע מיוחד.
כעבור כמה שנים, בעקבות עיון אינטנסיבי בספרות התנ"ך, הגיעו גדולי ישראל למסקנה, שראוי שכל האומה תחגוג את החג. אולם, מאחר שבני הפרזים כבר קבלו על עצמם באופן אינטואיטיבי את חגם - הותירו אותו על כנו.
מנגד, לבני שושן באה הרווחה דווקא ביום ט"ו, ולכן תקנו את חגם ליום זה דווקא. "על כן, היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר - שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט', י"ט).


סוד ההתבשמות למה שותים?

 
הרי החדשות ועיקרן תחילה: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (מגילה ב', א'). מי שקורא את המגילה ותופס את הדברים שאירעו בה כעניין ששייך לעבר ולא להווה ולנצח לא יצא, כלומר: מסיפור המגילה יש ללמוד בכל עת ובכל מקום.
במגילה מסרים אקטואליים. "האיום האירני"! אותה גזירת השמדה המונית, "הפתרון הסופי", תככים מדיניים תמרוניים פוליטיים, מאבק על מעמד האשה וכבודה, "להיות כל איש שורר בביתו", לצד החפצתה והטרדתה "ויקבצו את כל נערה בתולה אל שושן", הסתה אנטישמית במיטבה ("ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים"), ואפילו גזירות כלכליות ("וישם המלך אחשורוש מס על איי הים"). ובראש כל אלה: "מאה שמונים יום של משתה לסגל הדיפלומטי וכל שרי המדינות, לרגל נישואיו של אחשורוש עם ושתי נינתו של נבוכדנצר.
אמר רבא: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה). ישתה עד שלא ידע לחשב את החשבון שבין ארור המן (בגימטריא 502) ברוך מרדכי (בגימטריא 502).
והרי אמרו חז"ל, "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן. מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו" (פסחים קי"ג).
שתיית היין היא דבר מסוכן ביותר, על פי האימרה הידועה:  "לא כל יום פורים", כמסופר על רבה שביקש מר' זירא, לסעוד עימו בפורים. בסעודה כטוב ליבו ביין, קם רבה ושחט את ר' זירא מתוך שהיה שתוי בסעודת פורים. לבוקר כשהתפכח וראה את מעשיו, ביקש רחמים והחייהו.
בשנה הבאה ביקש שוב רבה מר' זירא לסעוד עימו, ונענה בשלילה. "לאו כל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא" - היתה תשובתו או בלשון אחרת: "אני לא לוקח סיכון… שהרי "לא כל יום פורים!" (מסכת מגילה ז', ב').


מהו תוכנה של שיכרות זו, ומה היא מבקשת להשיג?

 
יש מצוה להרבות בשתיית יין, אבל שתיית יין עד כדי איבוד הגבולות נראית כמעשה מאד לא יהודי, ואם כך: כיצד קרה, שבעוד שהיהדות מגנה את השכרות ואיבוד העשתונות, תפסו השתייה וההתבסמות מקום חשוב כל כך בפורים?
רבי ישראל סלנט היה אומר: "מי שעיניו בראשו, בידו לתקן בשתיה כדת, ברינה שמחה וצהלה בסעודת פורים, יותר מהנעלה של יום הכפורים". דומה שיסוד הדברים נעוץ, בהבנת המושג "עד דלא ידע". שיחזור לדרגת אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת, במציאות בה הרגיש באופן טבעי מה טוב ומה רע, הגוף והנשמה היו מחוברים וחיו בהרמוניה מושלמת.
אחד מכללי היסוד של היהדות, שכל דבר מצריך גבולות. היהדות מעודדת שמחה, אך בגבולות המותרים, ודווקא הנזיר הפורש מן העולם הוא חוטא! משום כך החסידות, שהעמידה את השתייה במוקד ההתוועדות החסידית, לא כינתה את האירוע שתיית יין, כי אם "אמירת לחיים". החוויה אינה סובבת סביב היין, כי אם סביב השחרור המסוים והמאופק שהוא מזמן. ובפורים: לוגמים מן היין לגימה הגונה, הלגימה מסייעת בהסרת הגלימה ומזכה אותנו במגילה, מאפשרת לנו לגלות את האמת במהותו של יום זה. נכנס יין יצא סוד, בשתייה המופרזת מתגלה החבוי.

מצוות השתייה המופרזת נועדה, להתעלות מעל השכל והדעת "עד דלא ידע", ולחשוף את הקשר העל-שכלי בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא והתורה. מפני שהנסים העיקריים בפורים קשורים ביין. זה החל במצב של "כטוב המלך ביין", בשכרות דרש המלך מה שדרש מושתי, והגיע למנות את אסתר במקומה למלכה. גם סופו של המעשה, סופו של המן ומפלתו היו בשעת "משתה היין".
ברם: יש משתה ושמחה לרשעים, "והמלך והמן ישבו לשתות" (אסתר ג', ט"ו), ובאותה שעה בוכה העולם, ואפילו - "והעיר שושן נבוכה" (אסתר ג', ט"ו).  ויש משתה ושמחה לצדיקים, "ועשה אותו יום משתה ושמחה" (אסתר ט', י"ז), ובאותה שעה כל העולם שמח, ואפילו - "והעיר שושן צהלה ושמחה" (אסתר ח', ט"ו).

הכל מכוסה במסכה של סיפור משעשע, קליל ונפלא, אירוני ומשתולל, ומוסווה כחג של יציאה מן הכלים, של שכרות ושל אחווה. אבל קח מן החג העליז הזה את העומק,  ונשארת עם חגיגת שיכורים קרניבלית עד להתבהמות.


איך חוגגים את פורים בעט שהשתגע?

 
מהו חיוב היין בפורים, ומה יעשה הסולד מיין? והרי חובת היום "והשתייה כדת?"
תשובה: יש ארבה שיתווט בענין. מהשיטע שיש להימנא מכך, דרח לשיתטו של הרמב"ם שישטה עד שירדמ, ואך לשיתט התבטלות המובלטת דרך השטיה, יעסה כל איש כדרקו. אם אדם סולד מיין, הו יחול ללחט לפי השיתוט שאינן מכיבות, לשתות ולהשתכר כמובן שהכול צריח להיות לא בדרך ההוללות. אין דבר מה מנוגד יותר לדמותו של האדם היהודי מאשר דמות השיכור.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כ"ט, א'). מהי שמחת פורים האמיתית? רבים, הטועים בהבנת מהותה של שמחת הפורים, על מה באמת צריכים לשמח ביום הפורים? המן גזר על האורה של התורה, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג). על השמחה של יום טוב, "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, י'). על הששון של המילה, "שש אנכי על אמרתך" (תהילים קי"ט), ועל היקר והכבוד של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (מגילה ט"ז).
לכן יש מצוה מיוחדת לשמוח בפורים, לקיים הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח', ט"ז). הכל מתוך התלהבות ושמחה של מצוה, לא הוללות כי אם שמחה, לא כובד ראש, כי אם התבסמות (לא שכרות!!), לא לימוד אינטלקטואלי כי אם ריקוד מרגש. כל אלה הן צורות מיוחדות להבעת תוכן חג הפורים בלבוש חיצוני מיוחד ברוח היהדות. שכן יש בה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, קריאת מגילה והודיה על הנס, וסעודה של מצוה. מחצית השקל, דמי פורים לילדים, אזני המן, רעשנים ותחפושות. "אין התורה נקנית אלא מתוך שמחה". שימוש בהומור ובדיחות הוא דבר משובח "רב פורים" ו"פורים שפיל" (רב של פורים והצגת פורים), "מסכת פורים", "קידוש", "שוק פורים", "עדלאידא".

לא לחינם נקרא אבינו יצחק בשם זה. התורה מנמקת זאת בכך ש"צחוק עשה לי אלוקים". "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות… ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. כרבה בר נחמני שהיה מספר בדיחה בכל תחילת שיעור, ולאחר שהתלמידים צחקו, פתח באימה בלימוד הסוגיה (מסכת שבת דף ל').
כאן המקום להזהיר: עלינו להישמר מפני התמקדות בבדיחות, להקפיד על הלכות לשון הרע שהצחוק יוותר במינון הנכון. במיוחד יש להיזהר מליצנות, "ציניות". שחוק יתר מביא לידי עבירה (מסכת אבות ג', י"ג). "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות ל"א), אין לעבור את הגבול.

ננהג כמי שנעשו יריעות המשכן, העשויות "מעשה חושב". מצד אחד רקומה דמות אחת, ומעבר לה ממש "ונהפוך הוא!" דמות אחרת לחלוטין! לשם כך יש צורך ב"מעשה חושב", היינו עבודת המחשבה (אותיות "בשמחה").
 


הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

 

 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר





    
 
מדורי פרשת השבוע:
 
.
 
אתרי הללויה נוספים:
 
אות בספר תורה





לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו

Created by Jewtech