מדורי פרשת השבוע.
הכותבים בהללויה


  

תורת הנפש.
הרב מאור דוד כהן 

   
  

מראה כהן.
הרב ראובן כהן.

   
  

עיונים ופרפראות.
מר גבריאל תירוש

   
  פרשה פשוטה.
הרבנית לאה טנג'י.
   
  מזווית נשית.
גב' אורית לבב.
   
   
  

תורת משה.
הרב משה אביטל זצ"ל.

 

פרשת השבוע תרומה - הכסף והנחשת והזהב


המצאתו של יעקב אבינו את הכסף כמטבע עובר לסוחר מעוררת תמיהה. וכי לא מצא יעקב אבינו דבר החשוב יותר לתקן לדורי דורות אלא את המטבע?



 

"עגל הכסף" למה נברא?
 
"ויבוא יעקב שלם עיר שכם ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג, י"ח). מטבע תיקן להם" (שבת ל"ג, ב'). המצאתו של יעקב אבינו את הכסף כמטבע עובר לסוחר מעוררת תמיהה. וכי לא מצא יעקב אבינו דבר החשוב יותר לתקן לדורי דורות אלא את המטבע?
מאותו זמן שתיקן יעקב אבינו מטבע שבו משתמשים, יצר קשר וממילא חיבור פנימי ואמיתי בין אדם לאדם, וכך יופיע הטוב השלם בעולם. המטבע נקראת גם "זוז", שהרי כל עניינו לא רק לזוז מאדם לאדם, אלא להזיז בני אדם זה לזה. 


נאמר, "מצרף לכסף וכור לזהב" (משלי י"ז ג'), ונאמר "וחשקיהם כסף" (שמות כ"ז), כל מה שאנשים חושקים בחייהם הוא "כסף". אם תרצה למדוד את מידתו של האדם, תלך אחר יחסו ל"כסף" ראה איך הוא מתנהג, כסף דומה ליין! מעט ממנו טוב לכולם. אך שתייה מרובה עלולה לבלבל ולטשטש את צלילות דעתו. "כסף" מלשון: נכסף נכספתי, שהאדם כוסף ונכסף כל היום לדבר הזה, כסף רב מדי - משכר כל אדם.

הממון קרוי דמים, כאילו הוא חלק מדמו ונפשו של האדם. רוב האנשים מודדים את הערך העצמי שלהם לפי גודל הארנק והכיס. אנו משקיעים הרבה מאד זמן, אנרגיה ועבודה, כדי להשיג כסף. הוא מייצג את אנרגיית החיים עצמה. מה חבל לצערנו הרב, שאחד מהגורמים המפרידים בין בני אדם בעולם, הוא הכסף, המביא לידי אגואיזם, שנאה, קנאה ותחרות.

האופנה האחרונה בתחום ההתעשרות אומרת: "אל תעבוד בשביל הכסף - תן לכסף לעבוד בשבילך". או: "אל תעבוד בשביל אחרים - עשה שאחרים יעבדו בשבילך", אלא שהעושר הוא מסוכן ומזיק לאדם בדיוק כמו העוני. העושר עלול לגרום לאדם להתרחק מה'. ככתוב, "שוא ודבר כזב הרחב ממני ראש ועושר אל תתן לי; הטריפני לחם חוקי פן אשבע, וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי; ותפשתי שם אלהי" (משלי ל', ח', ט').
עם זאת, ענין הממון תופס מקום חשוב בנוגע למעמדו הרוחני של האדם, במידה והאדם משתמש בו בצורה הנכונה, ונתפס כביטוי לברכת ה'. כפי שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' " (בראשית כ"ו, י"ב).

"צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". יאה לצדיקים לחבב את הממון כדי להחזיק בני תורה, להקים מוסדות תורה. גם אפשר לפעול בממון פעולות טובות. להחיות בו נפשות ודברים שאי אפשר לעשותם בעזרת הגוף בלבד. מתוך הכרה בערך החשוב של הממון, לפיכך מחבבים הם את הממון יותר מגופם. לעומת בעלי התאווה, שמבזבזים את כל ממונם רק לשם תענוגות הגוף. הרי לגביהם כל עצם הממון, אינו אלא בשביל הגוף, ממילא חביב עליהם גופם יותר מממונם.
החלק הראשון של הסיסמא "אל תעבוד בשביל אחרים" הוא דווקא נכון. כל אדם צריך לשאוף להיות עצמאי, לעבוד בשביל עצמו ולא להיות תלוי באחרים. בתורה יש מצוות רבות שמגבילות את השיעבוד של העניים לעשירים. אסור להלוות בריבית, אסור למשכן את הלווה בכח, ומצווה לשמוט את החוב בשנה השביעית.
העיקרון: "כי לי בני ישראל" (ויקרא כ"ה נ"ה). מי ששואף להתעשר בכך שהוא "גורם לאחרים לעבוד בשבילו", למעשה פוגע במטרה שלשמה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים.
כידוע: אברהם היה "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית י"ג, ב'), אך קשה לומר שהוא היה תאב-בצע, לאור דחייתו את השלל שהציע לו מלכיצדק ולאור הפשרה הדרסטית שערך מול רועי לוט.
הכסף כשהוא לעצמו יכול להיות קללה, להביא לחרדה בלתי פוסקת, משום שאין זה משנה כמה כסף יש לך, לעולם אינך בטוח אם יהיה לך מספיק או אם לא תאבד את כולו באופן כלשהו. ומדוע טבע הקדוש ברוך הוא בלב האדם את חמדת הממון?
חמדת הממון הינה כלי המדרבן את האדם לבנות את העולם וליישבו. כאשר אתה רואה את הכסף מנקודת המבט הנכונה ויודע מדוע הוא ניתן לך, הוא נעשה ברכה במקום קללה. ויותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית (ילקוט שמעוני רות רמ"ז, תר"ד).
המילה "כסף" הנה היסוד למילה "כיסופים", הכיסופים והצמאון לעולם הבא. דהיינו: להשתמש בכסף כמניע לתחושת הכיסופים לקדוש ברוך הוא.  אצל אברהם אנו רואים דוגמא לדבר זה, כבר במסגרת העולם הזה. כאשר בתיאור הרכוש שלו, מופיעים "הנפש אשר עשו בחרן". התאווה האמיתית של אברהם היתה לפרסם את שם ה' בעולם. הדבר מובהר שוב כאשר מל אברהם את כל בני ביתו, כולל אלו שהם "מקנת כסף". הוא קנה את אותם עבדים בכדי שיזכו להתגייר!
 
 

חצר הנחשת ומשכן הזהב
 
"וצפית אותו נחושת" - כדי לכפר על עזות מצח, שנאמר: "ומצחך נחושה" (ישעיה מ"ח, ד'). יש עזות, נחישות מצח שלילית של חוצפה וגאוה. ויש עזות דקדושה, נחישות למיצוי המשימה. במשכן, מהי המשמעות של החלוקה בין החוץ שמנחושת לבין הפנים שמזהב? בפנים שולט הזהב, ואילו בחוץ שולטת הנחושת. הכלים שנעשו מזהב הם הכלים שניצבו בתוך המשכן עצמו, ואילו הכלים מנחושת עמדו בחצר המשכן.
המסך, הוא מקום המעבר מהחצר למשכן. מכיוון שהזהב מאפיין כאמור, את המשכן, והנחושת מאפיינת את החצר, הרי לא ייפלא שמקום המעבר ביניהם מורכב משני הצבעים גם יחד - מזהב ומנחושת. המתכות המפוארות נועדו להמחיש לרואים את יוקרתו הרוחנית של המשכן. הניגודיות שבין החוץ העשוי מהנחושת לבין הפנים העשוי מהזהב היוקרתי יותר, נועדה להמחיש לנכנס למשכן, את הבדלי מדרגות הקדושה שבין החצר למשכן.
אדם שעמד מחוץ לחצר המשכן (בין אוהלי בד פשוטים) והביט אל עבר המשכן, ראה חצר נחושת, והנחושת המחישה לו שמדובר במקום נעלה. לכשנכנס אל תוך החצר היה יכול לחוש באופן ויזואלי את ההתקרבות למקום הקודש: הוא ראה את המשכן מזהב בעוד החצר שבה עמד היתה מנחושת. בכך הומחש לו דבר היותו עומד במדרגת ביניים. שהרי כשהאיש עמד מחוץ לחצר ראה רק נחושת, ואילו עתה ראה זהב במרכז החצר, ונחושת המקיפה אותו מכל הכיוונים. כהן שנכנס לתוך ההיכל ראה זהב בלבד. העובדה שהנחושת לא נראתה בתוך הקודש, הקרינה לנכנס את הוד המקום וקדושתו העליונה.
 
"זהב וכסף ונחשת" אותיותיהן של שלוש מילים אלו רומזות לכל הימים בשנה, בהם קוראים בתורה:
ז    -  היום השביעי - שבת.
ה   -  יום חמישי.
ב   -  יום שני בשבוע.
כ   -  יום הכפורים.
ס   -  סוכות.
פ   -  פסח ופורים.
נ   -  (נרות) חנוכה.
ח  -  ראש חודש, ראש השנה (שהוא בר"ח תשרי).
ש  -  שבועות, שמיני עצרת (שמחת תורה).
ת  -  תעניות.
משקל הכפורת היה: טון זהב
 

הזהב שימש בעיקר ללבו של המשכן - לארון, לשולחן, למנורה ולמזבח הזהב. כלי המשכן עשויים מזהב, מכסף ומעץ. רוב הכסף נדרש כדי ליצור את האדנים המחוברים לתחתית הקרשים, ורוב הזהב נדרש כדי ליצור את הכפורת, שהיא לוח זהב המכסה את הארון.
 

הארון  -  "וצפית אותו זהב טהור" (שמות כ"ה, י"א).
כפורת  - "ועשית כפורת זהב טהור" (כ"ה, י"ז).
שולחן  - "וציפית אותו זהב טהור"  (כ"ה, כ"ד).
קערותיו, כפותיו, קשותיו, ומנקיותו - "זהב טהור תעשה אותם" (כ"ה, כ"ט).
מנורה  - "ועשית מנורת זהב טהור" (כ"ה, ל"א).
גביעים, כפתורים ופרחים - "כולה מקשה אחת זהב טהור" (כ"ה, ל"ו).
מלקחיה ומחתותיה - "ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור" (כ"ה, ל"ח).
שרשראות (בבגדי הכהן) - "ושתי שרשרות זהב טהור"   (כ"ח, י"ד).
ציץ    -  "ועשית ציץ זהב טהור" (כ"ח, ל"ו).
מזבח  - "וצפית אותו זהב טהור" (ל', ג').
 
היו שני כלים שונים, הארון והכפורת. הארון משמש ככלי אחסון של הלוחות. לעומת זאת, הכפורת היתה מקום התגלות ה'. "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת" (שמות כ"ה, כ"ב). נראה שיותר מ-80% מכל הזהב במשכן נדרשו כדי ליצור את הכפורת.
הכיכר שווה ל-3,000 שקלים (ל"ח, כ"ה-כ"ו). "שקל הקודש" משקלו ידוע: 14 גרם. מכאן שמשקל הכיכר (3,000 שקל) הוא 42 ק"ג.
כמות הזהב שנדרשה כדי ליצור את כלי הזהב במשכן אינה כתובה בתורה, חוץ מהמנורה שידוע לנו כי משקלה יחד עם כל אביזריה היה: "כיכר אחד" (ל"ז, כ"ד). סביר להניח שליתר כלי הזהב במשכן (ללא הכפורת), היה משקל דומה לזה של המנורה. כמות דומה של זהב נדרשה לכסות את הקרשים. לפי הנחה זו, המשקל של כל כלי הזהב במשכן, ללא הכפורת הוא 5-10 כיכרות.
כל הזהב במשכן היה 29 כיכרות ועוד 730 שקלים (ל"ח, כ"ד). לכן, אם מורידים 5-10 כיכר עבור כל כלי הזהב במשכן, נשארים יותר מ-20 כיכר זהב עבור הכפורת.

מידות הכפורת כתובות במפורש בתורה ובגמרא: לוח זהב טהור שאורכו 2.5 אמות, רוחבו 1.5 אמות (כ"ה, י"ז). ועוביו טפח (סוכה ה', ע"א). שישה טפחים לאמה (כלים י"ז, י').
 
המשקל הסגולי של זהב טהור: (19.3 גרם לסמ"ק). יוצא שמשקל הכפורת (53,000X0.0193 ק"ג) הוא 1,030 ק"ג (מעל טון זהב!), שהם 24.5 כיכר (לפי 42 ק"ג לכיכר.
 
היות וכלל הזהב במשכן הוא 29.2 כיכר, דהיינו: נדרשה לכפורת קצת יותר מ-80% מהכמות הכוללת של הזהב במשכן. תוצאה זו מצדיקה את ההנחה דלעיל, שרוב רובו של זהב המשכן נדרש לייצור הכפורת.
 
הדבר הבולט ביותר במשכן, הניכר והשולט היה הזהב! הקרשים, גבהם כשלוש קומות אדם, מצופים זהב. בריחיו מצופים זהב, המנורה מקשה זהב, השולחן מצופה זהב, מזבח הקטורת מצופה זהב, הפרוכת שזורה זהב. ארון הברית מזהב, הכפורת והכרובים מקשה זהב.
 
אף שבציווי על כמה מהפריטים נאמר שיש לעשותם "זהב", ועל אחרים - "זהב טהור". לדעת רוב הפרשנים: הכל נעשה מזהב טהור. גם באותם כלי המשכן שאין נזכר בציווי אלא "זהב".
זרים לארון, "ועשית עליו זר זהב סביב" (כ"ה, י"א) ולשולחן - "ועשית לו זר זהב סביב" (כ"ה, כ"ד).
בדים לארון:  "וצפית אותם זהב" (כ"ה, י"ג); לשולחן - "וצפית אותם זהב" (כ"ה, כ"ח).
טבעות לארון: "ויצקת לו ארבע טבעות זהב" (כ"ה, י"ב), ולשולחן - "ועשית לו ארבע טבעות זהב" (כ"ה, כ"ו).
קרשים - "ואת הקרשים תצפה זהב" (כ"ו, כ"ט), וקרסים - "ועשית חמישים קרסי זהב" (כ"ו, ו').

ומניין היה לבני ישאל מאות כיכרות של כסף וזהב? מביזת מצרים! שבשעת יציאת מצרים ביקש הקדוש ברוך הוא ממשה "דבר נא באזני העם" שייקחו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

על אודות הזהב אומר ריש לקיש: "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בית המקדש. מתוך שהותר לצורך, הותר נמי שלא לצורך (שמו"ר ל"ה, א').

המתכת היחידה שאינה כלה ונפסדת, אינה מחלידה ואינה מתאכלת, כקשר הנצחי שבין עם ישראל לבוראו!

 



הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

 

 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר





    
 
מדורי פרשת השבוע:
 
.
 
אתרי הללויה נוספים:
 
אות בספר תורה





לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו

Created by Jewtech